כיצד מתייחס ביה"ד הארצי לעבודה לגניבה ממעביד? וחזקת השקר…

סע"ש 50279-09-17 שיך נ' שמא

הגיע אלי לקוח (מעסיק) באמצע ניהול הליך משפטי שבו הוא היה מעורב (הוא היה מיוצג ע"י עורך דין אחר), המדובר היה בתביעה שהגיש אותו מעסיק כנגד עובד שנתפס גונב ממנו, ותביעה נגדית גדולה מאוד (מעל מליון ש"ח) של אותו עובד כנגדו.

הלקוח הבין די מהר וכבר בדיון המוקדם שנערך בתיק שבנסיבות שנפרסו בפניו בכתבי הטענות של שני הצדדים, השופט סבור, כי עליו לשלם לעובד לשעבר שלו מאות אלפי ש"ח – סדר גודל של 700,000 ש"ח עד 800,000 ש"ח למרות שהעובד היה זה שגנב ממנו.

מאחר והלקוח היה נסער, הם הפנו להליך גישור, בהליך זה ב"כ הצד שכנגד (עו"ד מוכר וטוב), דרש את הסכום שהשופט הציע והסכים שהסכום ישולם בתשלומים.

הלקוח הזועם שלא יכול היה להבין כיצד ייתכן שעליו עוד לשלם מאות אלפי ש"ח לעובד שגנב ממנו, בצעד אמיץ, לקח את התיק מאת עורך הדין שלו והגיע אלי למשרד – ואז התחלתי לבצע שורה של פעולות שהפכו לחלוטין את כל התיק.

כאן יהיה המקום להבהיר: בשונה מתביעת עובד כנגד מעביד שאותה ניתן להוכיח באמצעות תלושי שכר, דוחות נוכחות ומסמכים שמעסיק חייב למסור לעובד, מעביד שתובע עובד בגין גנבה, תמיד חייב לקחת בחשבון שבתי הדין לעבודה, לא נוטים להיות נדיבים עמו, נטל הראיה יהיה תמיד כולו על המעביד הטוען שגנבו ממנו, והוא יצטרך להוכיח ממש כל גנבה שבוצעה – עדיף עם תיעוד מתאים (סרטונים/תמונות וכיו"ב). הוא לא יוכל לטעון "העובד גנב ממני 2000 ש"ח" ובכך לסיים את העניין.

הוא יצטרך להוכיח שהעובד גנב ממנו את הכסף, אם באמצעות סרטון שבו רואים את העובד גונב אם בכל דרך אחרת שהשופט יוכל להיות בטוח שאכן הסכום הנ"ל בדיוק נגנב.

גם אין בכך שמעסיק מצליח להוכיח גנבה אחת, בכדי לטעון שגניבה זו מייצגת גנבות רבות קודמות – יש להוכיח כל גנבה קודמת באותו אופן.

ולמרות כל זאת חשתי בחוסר הצדק שנגרם ללקוח שלי והחלטתי לנסות ולשנות את המצב.

ראשית ביקשתי מהמעסיק, כל מסמך, סרטון/הקלטה, שיכולים להוכיח את הגנבות, שנית הגשתי תצהיר עדות ראשית מקיף, ובו התייחסתי גם לסוגיית הגנבות, וגם לכל רכיבי התביעה של העובד כנגד המעביד, והראיתי שתביעתו של העובד מוגזמת מאוד.

בדיון ההוכחות העובד התגלה כשקרן לא קטן, הוא אפילו שיקר בדברים בסיסיים שאין סיבה לשקר בהם (לדוגמא טען שמעולם לא קיבל תלושי שכר למרות שקיבל), והמצב הגיע לכדי כך שהשופט פשוט לא האמין לאף מילה שיוצאת לעובד מהפה.

קיימת חשיבות גדולה לאמינות צדדים בבית הדין (וגם בבתי המשפט) מכמה סיבות: א. כשפסק דין מתפרסם, הוא עולה לאינטרנט ואף אחד לאר רוצה שאנשים שיקראו את פסק הדין יראו שהוא שקרן. ב. כששופט מפסיק להאמין לצד כלשהו – אפילו בטענות שאותו צד צודק הוא לא יאמין לו, וזה יצור לו בעיה קשה, כי לשופט בביה"ד לעבודה יש המון שיקול דעת בהחלטותיו, ואם הוא לא יאמין לצד כלשהו – שיקול דעתו ייטה לצד שכנגד.

כך בדיוק קרה המקרה הנוכחי – השופט הגיע למסקנה שיש לו עסק עם עובד שקרן, הוא דחה כמעט את כל טענותיו וקיבל את טענתו של הלקוח שלי (שהתגלה בדיון כאדם אמין מאוד).

הוא אפילו קבע לגבי אותו עובד את חזקת השקר, וכך נכתב בפסק הדין לעניין זה:

"בהקשר זה, בעניין חיון ציין לאחרונה כב' השופט שטיין בבית המשפט העליון,
: כדלקמן
"הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר
ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Omnibus in Falsus ,Uno in Falsus.
חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות
הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים.
מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא
משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה
הדיונית."
עוד הוא אמר, כי "חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות
שקר ביודעין כדי לנצח במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי

ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת
לאמיתה", וכן ש"שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת
המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך
130 בניתוח ראיות נוספות"
זאת ועוד, אף נאמר כי "… הפעלתה של חזקה זו )להלן: חזקת השקר( במקרהו
של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי
בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה,
אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות
. אנו סבורים כי גם הפעלתה של חזקה זו כלפי הנתבע, 131 אחרות – לא נטעה"
ראה גם: סעיף 27 בע"א 765/18 חיון נ' חיון, ניתן ביום .1.5.2019

תוצאת פסק הדין: לטובת המעסיק: סך של כ 280,000 ש"ח (קרן עליה יש לשלם ריבית והצמדה) + 15,000 ש"ח הוצאות לטובת המעסיק.

לטובת העובד: סך של כ 80,000 ש"ח (קרן עליה יש לשלם ריבית והצמדה).

כלומר התמונה התהפכה לחלוטין בפסק הדין.

יצוין, כי מדובר במקרה חריג ביותר בו חויב עובד בגין גנבות שביצע – ולאחר שהוגש ערעור, התוצאה מעט התאזנה (תביעות שני הצדדים איפסו אחת את השניה), ועם זאת הלקוח הזה לא ישכח לעולם את אותו היום, בו חשך עליו עולמו, כששופט אמר לו שלדעתו עליו לשלם לעובד שגנב ממנו מאות אלפי ש"ח.

ובסיומו של יום הוא לא שילם לעובד ולו 1 ש"ח.